הזמן לא עוצר לכבוד הלב השבור שלי.
לא משנה כמה התחננתי, ביקשתי, דרשתי ופיללתי לעוד דקה קטנה בזמן
שהכל יקפא ויישאר לי אפילו שבריר של זיכרון שלנו,
זיכרון קטן שהוא רק שלנו.
רגע קטן בזמן שילכוד אותי, אותך, את החיוך והשמחה.
הזמן לא נשבר, הוא לא נכנע לתחנוניי.
הוא לא רוצה לעצור!
הוא דוחף אותי, מאיץ בי להמשיך.
הוא חבר טוב ומציק שדורש ממני להתקדם ולא לעמוד במקום.
לא לשקוע לא להפסיק
להמשיך בכל המרץ, לא לעצור את החיים
בשביל התרפקות אחת אחרונה.
הזמן לא עוצר בשבילי, גם לא בשבילך.
אני אוהבת אותך אבל הזמן..
הוא אומר לי שהוא יעשה את העבודה
ואני צריכה לסמוך עליו, רק קצת, שבריר של תקווה
והוא כבר ירפא אותי, ייתן לי להרגיש שלמה שוב.
הוא רואה שאני לא מאמינה לו לגמרי
אז הוא מעביר עוד יום, מזמין עוד חיוך לחיי
הוא מעביר עוד שבוע ונותן הרגשה קטנה של חופש
הוא לוקח עוד חודש והלב מתמלא קצת מחדש
מאחה את השברים ונותן את הכוח, להמשיך
לסמוך עליו כמו שלא סמכתי בחיים.
הזמן הקצר שעבר, נותן לי כוחות
הוא נותן לי חיים
הוא כל כך טוב אליי,
שאני מתחילה להסס שהוא טוב מידי,
שהוא מטשטש את העבר מהר מידי ואני חייבת להיאחז כדי לא ללכת לאיבוד
בזיכרונות וברגשות.
וגם משקרת לעצמי, בדברים קטנים,
אולי כן היה טוב? אולי הכל היה טעות?
אני מפקפקת בהתקדמות וחושבת שאולי, אולי, אני קצת מגזימה
אולי הבוקר הבא יביא איתו שמחה
אולי הוא יגביר את החרדות ויגרום לי להסס,
אבל מה שבטוח,
הזמן ירפא אותי, אני חייבת להיות חזקה.
החיים ממשיכים,
הזמן לא עוצר לכבוד הלב השבור שלי.
לא משנה כמה התחננתי, ביקשתי, דרשתי ופיללתי לעוד דקה קטנה בזמן
שהכל יקפא ויישאר לי אפילו שבריר של זיכרון שלנו,
זיכרון קטן שהוא רק שלנו.
רגע קטן בזמן שילכוד אותי, אותך, את החיוך והשמחה.
הזמן לא נשבר, הוא לא נכנע לתחנוניי.
הוא לא רוצה לעצור!
הוא דוחף אותי, מאיץ בי להמשיך.
הוא חבר טוב ומציק שדורש ממני להתקדם ולא לעמוד במקום.
לא לשקוע לא להפסיק
להמשיך בכל המרץ, לא לעצור את החיים
בשביל התרפקות אחת אחרונה.
הזמן לא עוצר בשבילי, גם לא בשבילך.
אני אוהבת אותך אבל הזמן..
הוא אומר לי שהוא יעשה את העבודה
ואני צריכה לסמוך עליו, רק קצת, שבריר של תקווה
והוא כבר ירפא אותי, ייתן לי להרגיש שלמה שוב.
הוא רואה שאני לא מאמינה לו לגמרי
אז הוא מעביר עוד יום, מזמין עוד חיוך לחיי
הוא מעביר עוד שבוע ונותן הרגשה קטנה של חופש
הוא לוקח עוד חודש והלב מתמלא קצת מחדש
מאחה את השברים ונותן את הכוח, להמשיך
לסמוך עליו כמו שלא סמכתי בחיים.
הזמן הקצר שעבר, נותן לי כוחות
הוא נותן לי חיים
הוא כל כך טוב אליי,
שאני מתחילה להסס שהוא טוב מידי,
שהוא מטשטש את העבר מהר מידי ואני חייבת להיאחז כדי לא ללכת לאיבוד
בזיכרונות וברגשות.
וגם משקרת לעצמי, בדברים קטנים,
אולי כן היה טוב? אולי הכל היה טעות?
אני מפקפקת בהתקדמות וחושבת שאולי, אולי, אני קצת מגזימה
אולי הבוקר הבא יביא איתו שמחה
אולי הוא יגביר את החרדות ויגרום לי להסס,
אבל מה שבטוח,
הזמן ירפא אותי, אני חייבת להיות חזקה.